לא תזבח וגו׳ :
כי ימצא בקרבךבאחד שעריך וגו׳. כל זה בא לענין המיוחד בעובד עבודת כוכבים שנהרג בשער שעבד ע״ז ולא בשער שנדון ככל ח״מ. ע״ז דייק זה המקרא דוקא בקרבך היינו בעיר של ישראל ולא בעיר של עובדי כוכבים. ודוקא באחד שעריך אשר ה׳ אלהיך נותן לך. היינו בא״י ולא בחו״ל כמש״כ הרמב״ן ז״ל דבחו״ל נדון על פתח ב״ד שנדון שם ככל ח״מ:
לעבור בריתו. דכל עבירה הרי הוא רע בעיני ה׳. אבל אם הרע היה לעבור בריתו ומפרש וילך ויעבוד וגו׳. ולדעת רבא בסנהדרין דס״א דהעובד מאהבה או מיראה פטור. יש להוסיף דהכי דייק הכתוב דוקא לעבור בריתו דמכוין לכך ולא מאהבה ומיראת אדם:
ולשמש או לירח. שצויתי להיות מושלים בקרב תבל:
או לכל צבא השמים אשר לא צויתי. להיות מושלים בארץ:
אל שעריך את האיש או את האשה וסקלתם וגו׳. האי את האיש או את האשה מיותר. ובא לדרשה לפניה ולאחריה. לפניה כדאיתא בסנהדרין דט״ז דדוקא איש או אשה נידון בשעריך היינו בסנהדרין של כ״ג לאפוקי שבט שלם או עיר הנדחת נידון דוקא בסנהדרי גדולה. ולפ״ז משמעות אל שעריך באופן אחר מפשטא דקרא. אלא בב״ד של אחד שעריך. ונדרש גם לאחריה בספרי לפי שמצינו שהנדחים בסייף יכול אף המדיחים ת״ל את האיש או את האשה וסקלתם. לפי שמצינו שאין עושים עה״נ לא עפ״י אחד ולא עפ״י נשים יכול יהיו פטורין ת״ל את האיש או את האשה וסקלתם כצ״ל. והכוונה שאע״ג שלענין שתעשה עהנ״ד בעינן דוקא שני אנשים מדיחים. ובל״ז הרי הם כיחידים אבל מ״מ אם נדחו עפ״י שני אנשים ונידונית כעה״נ בסייף. והיה בעיר גם מדיח אחד בפ״ע וכן אפילו אשה נידונים אותו איש או אשה כמדיחים בסקילה:
על פי שנים עדים. שני עדים מיבעי. וכמש״כ להלן ט״ו עפ״י שני עדים. אכן ההבדל בין שני לשנים הוא דשני משמעו שוין ממש. ושנים משמע זוגי שאין ההשתוות שוין אלא קצת מנגדים ובזה הניגוד נעשים אחת. [וכמש״כ בשם רבינו בחיי בפי׳ ועשית שנים כרובים. שיהיו נדמות זו״נ. ובזה הוויין אחד] וכן י״ל כאן עפ״י הירושלמי סנהדרין והובא ברא״ש שם דכי דבריהם מכוונין ביותר הוי בדיק אחריהן. נמצא הניגוד שביניהן עושין אותם אחד. ומ״מ אינו אלא לכתחלה. וכתיב לשון זה בדיני נפשות דמפורש ביה מצות חקירה:
כי יפלא ממך. היינו שיהא ספק לכל ב״ד שבאותה עיר. ובספרי ובסנהדרין דף פ״ז איתא כי יפלא במופלא שבב״ד הכ״מ. ונדחקו רש״י ותוס׳ לפרש מומחה למעוטי תלמיד. וא״כ אין זה כשאר מופלא דבכל דוכתין. ולולי פי׳ רבותינו ז״ל נראה דה״ק בספק שבב״ד הכ״מ. ולא נימא דאין מצות העלאה לב״ד הגדול שבירושלים אלא בדברי ריבות להשקיט המחלוקת שביניהן וא״כ יהי׳ הפי׳ כי יפלא ממך. היינו מן הקהל שלא ידעו איך לעשות כזה או כזה יבאו לב״ד הגדול. מש״ה תניא דבשני אופנים מצוה לעלות. כי יפלא בב״ד שלא ידעו גם המה. א״כ דברי ריבות דבסמוך הוא מילתא בפ״ע שיהיו מחולקים בב״ד. בשני אופנים הללו המצוה וקמת ועלית:
למשפט. אין הפירוש בד״מ. אלא משמעות משפט בחקירות הלכה. והכי מבואר בסנהדרין שם למשפט זו הדין. ופרש״י אם נחלק בדבר הלמד בג״ש. דאלו דין ממש כבר כתיב בין דין לדין עכ״ל. וכמו שמפרש בגמ׳ כגון בתו מאנוסתו כו׳ ועי׳ מש״כ בפ׳ אחרי י״ח ה׳. וכן פי׳ הרמב״ם על הפסוק דבסמוך ועל המשפט אשר יאמרו לך כאשר יבוא בסמוך:
בין דם לדם. היינו הוראות איסור והיתר:
בין דין לדין. הוראות ד״מ ונפשות הנוגע בין אדם לחבירו:
בין נגע לנגע. היינו הוראת טומאה וטהרה:
דברי ריבות בשעריך. או שיהיו מחולקים יושבי שער:
וקמת. המצוה לקום ולחקור בב״ד גדול הימנו שעד ירושלים:
ועלית. היינו אם לא הועילו אותו ב״ד לברר הלכה. אזי ועלית אל המקום וגו׳. היינו ירושלים דשם ב״ד גדולים מכל ב״ד בישראל אפילו עד שלא הגיע לבית הבחירה:
ובאת אל וגו׳. אם לא נתברר גם בב״ד בירושלים אזי תבוא אל הכהנים הלוים וגו׳. היינו כהנים חכמי ישראל כמש״כ לעיל י׳ ח׳ משמעות הכהנים הלוים היינו החכמים:
ואל השופט וגו׳. הוא המופלא החותך הדין וקובע הלכה למעשה:
אשר יהיה בימים ההם. באשר חקירת הלכה למעשה בדרך פלפול והכרח אינם שוין בכל זמן. ע״כ פירש הכתוב כי לפי אשר יהי׳ בימים ההם כך יגידו מן המקום ההוא:
ודרשת. תציע לפניו ולפני הסנהדרין היושבים לפני המופלא החקירות שיש לכל א׳ מהחולקי׳:
והגידו לך את דבר המשפט. לא שיאמרו הפסק בלי חקירה וטעם אלא אחר שישמעו חקירות שני הצדדים. יעמידו על האמת לפי דעתם. להגיד כי כך יש לחקור וזהו דבר המשפט:
ועשית וגו׳. היינו מעשה זה שבא לידם:
מן המקום ההוא אשר יבחר ה׳. כפל הכתוב דברים הללו להגיד הטעם ע״ז. לא משום שמסתמא המה גדולי תורה יותר מהחולקים דזה הטעם לחוד יש עדיין מקום להרהר ולומר כי חכמתי יותר. אבל יש לדעת דהמקום הנבחר מסייע הרבה להוציא אור הלכה לאמת:
ושמרת לעשות. תעשה מהוראה זו משנה כדי לעשות עוד חקירות שיבואו לידך:
ככל אשר יורוך. סדרי הלמוד וההוראה:
על פי התורה וגו׳. כל המקרא מיותר עפ״י הפשט ואינו אלא לדרשה. וז״ל הרמב״ם הל׳ ממרים פ״א. על פי התורה אשר יורוך אלו התקנות והגזרות והמנהגות שיורו בהם לרבים כדי לחזק הדת ולתקן העולם:
ועל המשפט אשר יאמרו. אלו דברים שלמדו מן הדין באחד מן המדות שהתורה נדרשת בהן:
מן הדבר אשר יגידו לך. זו הקבלה איש מפי איש עכ״ל. וגאון פי׳ בשאלתא הנוספת לפרשת משפטים בזה״ל. אמר משה לפני הקב״ה רבש״ע כתבת בתורתך וקמת ועלית הרי בזמן שבהמ״ק קיים בזמן שאין בהמ״ק קיים מי ישפוט בין עמך ישראל א״ל בעלי תורה דהכי כתיב עפ״י התורה אשר יורוך כו׳ עכ״ל מפרש גאון מקרא דלעיל ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום אשר יבחר ה׳ שהוא מיותר כמש״כ. שבא ללמדנו דרק על פי הדבר אפילו אינם באים להגיד אלא דבר לחוד ולא תורת הפלפול האיך מוכיחים ההלכה מ״מ קיים הדין עפ״י דבריהם אבל בזמן שאין בהמ״ק קיים אזי דוקא ע״פ התורה אשר יורוך ועי׳ מש״כ לעיל א׳ ג׳. וכל הדרשות אמת והתורה כפטיש יפוצץ סלע:
והאיש וגו׳ אל הכהן העומד לשרת וגו׳ או אל השופט. ביאר הכתוב דתרי אופני הוראה המה וכמש״כ באורך לעיל י׳ ו׳ ובס׳ במדבר ט״ו ל״ג. חדא על ידי סברא בעלמא. ובזה היה הכהן העומד לשרת בכה״ג מוכשר יותר מכל ישראל. ושנית ע״י דרך החקירה וההכרח. ובזה מיוחד ראש הסנהדרין ומכונה השופט ומשמעו כאן החוקר הראשון בישראל. ולא מתפרש השופט דהאי קרא כמו השופט דלעיל. דלעיל משמעו החותך הדין וכאן משמעו החוקר היותר גדול. וע״כ הכי הוא שהרי כאן חילקה תורה לשנים ובכלל שופט דלעיל נכלל גם הכהן העומד לשרת שם וגו׳ גם השופט דהאי קרא. והיינו דאיתא בסנהדרין די״ד דראב״י אמר דכה״ג יקרא שופט שנאמר ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט וגו׳. ולכאורה תמוה האיך מוכח דכה״ג נקרא שופט דלמא השופט הוא משבט אחר. אלא כמש״כ דע״כ בכלל השופט אשר יהיה בימים ההם נכלל גם הכהן העומד לשרת שם וגו׳:
ולא יזידון עוד. לעשות מחלוקת או להרהר אחר הוראת סנה״ג:
ואמרת וגו׳. אין הפי׳ אמירה כמשמעו בפה אלא כלשון ואמרת אוכלה בשר וכדומה. אכן לפי לשון זה הי׳ במשמע שאין זה מצוה במוחלט למנות מלך אלא רשות כמו ואמרת אוכלה בשר וגו׳. והרי ידוע בדברי חז״ל דמצוה למנות מלך וא״כ למאי כתיב ואמרת וגו׳. ונראה דמשום דהנהגת המדינה משתנה אם מתנהג עפ״י דעת מלוכה או עפ״י דעת העם ונבחריהם. ויש מדינה שאינה יכולה לסבול דעת מלוכה. ויש מדינה שבלא מלך הרי היא כספינה בלי קברניט. ודבר זה א״א לעשות עפ״י הכרח מ״ע. שהרי בענין השייך להנהגת הכלל נוגע לסכ״נ שדוחה מ״ע מש״ה לא אפשר לצוות בהחלט למנות מלך כ״ז שלא עלה בהסכמת העם לסבול עול מלך עפ״י שרואים מדינות אשר סביבותיהם מתנהגים בסדר יותר נכון. או אז מ״ע לסנהדרין למנות מלך. והא ודאי א״א לפרש שאין בו מ״ע כלל אלא כמו ואמרת אוכלה בשר וגו׳ וזבחת מבקרך וגו׳ שאינו אלא לאו הבא מכלל עשה שלא לאכול בלי שחיטה. ה״נ נימא דה״פ שום תשים עליך מלך אשר יבחר וגו׳ לא תוכל וגו׳ דוקא אשר יבחר. אבל א״א לפרש הכי דאם כן מאי איריא וירשתה וישבת בה ולא קודם. הא אפילו קודם ירושה שרי לעשות מלך שהרי יהושע היה כמו מלך כמש״כ הרמב״ם הל׳ מלכים פ״א ה״ג ופ״ג ה״ח יע״ש וכ״ה בסנהדרין די״ט אלא ע״כ מצוה הוא ומ״מ אין סנהדרין מצווין עד שיאמרו העם שרוצין בהנהגת מלך. ומש״ה כל משך שלש מאות שנה שהיה המשכן נבחר בשילה לא היה מלך והיינו משום שלא היה בזה הסכמת העם:
ככל הגוים אשר סביבותי. לא לענין משפטים מיירי דזה אסור לנו מלצאת ממשפטי התורה ומש״ה הקפיד הקב״ה על ישראל בימי שמואל כשאמרו ושפטנו מלכנו ככל הגוים וגו׳. וגם לא לענין מלחמה עם אוה״ע שגם זה הקפיד הקב״ה ואמר לשמואל שלא אותך מאסו כי אם אותי מאסו ממלוך עליהם. פי׳ לא כוונו לענין משפטים שנוגע לשמואל אלא לענין מלחמה שהיו בכל ימי השופטים בלי משגיח קבוע על צרכי הכלל בענין מלחמה עם אוה״ע עד בוא דבר ה׳ ע״י שופט. והמה רצו שיהיה מלך משגיח ע״ז. וע״ז הקפיד הקב״ה. אלא פי׳ מקרא דילן ככל הגוים אשר סביבותי. היינו לענין הנהגת המדינה וכמש״כ דבזה משתנים דעות ב״א היאך מתנהג יותר בטוב. ומש״ה נדרש להסכמת המדינה לאמר אשימה וגו׳:
אשר יבחר וגו׳. אם יהיה עפ״י נביא:
מקרב אחיך וגו׳. היינו אם לא יזכו לנביא אזי עכ״פ מקרב אחיך היינו שיהיה מיוחס:
לא תוכל וגו׳. מיוחס אינו אלא למצוה אם אפשר אכן אינו לעיכובא שהרי הורדוס לא היה ממיוחסי ישראל. מ״מ היה לו דין מלך אבל נכרי א״א לעשות בא״י למלך על ישראל:
וה׳ אמר לכם לא תוסיפוןוגו׳. כבר פי׳ הראשונים שהוא המקרא שבפ׳ בשלח לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם. וכ״ה ברבה מגילת אסתר בשם רשב״י בג׳ מקומות הזהיר הקב״ה כו׳. ולא שעיקר פשטא דקרא הוא לאזהרה דודאי אינו אלא הבטחה רק למדנו משה רבינו בשם ה׳ שיש באותו מקרא כוונה שניה שהוא אזהרה ג״כ והיינו לשון וה׳ אמר לכם וגו׳ ואלו היה כך פשט המקרא לא היה נצרך לפרש הכי אלא משום שאינו לפי הפשט הוצרך ללמדנו שיש בדבר עוד כוונה שניה. ומזה למדנו שיש בדבר ה׳ כוונות שונות לבד הנראה ממשמעות הענין . והיינו ממה שאמר בשם ה׳ לא תוסיפו לראותם עוד. והוא כפל לשון דהוספה היינו עוד הפעם. אלא ללמדנו בזו אזהרה שלא יוסיפו ברצון לראותם עוד. ומעתה מדויק האי עוד לפרש כדתנן שלהי מס׳ סנהדרין לא תבנה עוד לכמות שהיתה כו׳. ה״נ דוקא כמו שהיו במצרים. וכדאיתא בירו׳ והביא הרמב״ן ז״ל לישיבה אי אתה חוזר אבל אתה חוזר לסחורה לפרקמטיא ולכבוש הארץ דאלו דברים מטרידים את הדעת ולא יבוא ללמוד דרך אנשי מצרים. והיינו שדייק הכתוב כאן לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד:
וכתב לו. אין הפי׳ לו לשמו כמו שאנו מפרשין בגט אשה וכתב לה לשמה. שמוכרח הסופר לכוין לשמה. אבל כאן וכן להלן בפ׳ וילך כתבו לכם את השירה וגו׳ אין משמעות לו ולכם אלא שהוא יצוה לכתוב ולא שיכתוב דוקא בעצמו. ולא משום שלוחו ש״א כמותו הוא. והרי אין הלמוד דשלוחו ש״א כמותו מכאן. אלא עיקר המצוה הוא כך שיצוה למומחה לכתוב. אבל בגט אשה א״א לפרש הכי שהרי הבעל מצוה לכתוב ולא האשה אלא פי׳ וכתב לה לשמה:
משנה התורה. נתבאר בהפתיחה משמעות משנה התורה. והא ודאי שכה״ת בכלל. ולמדין מהא דכתיב בכל ישראל כתבו לכם את השירה. וכה״ת בכלל כמש״כ שם ההכרח לכך. ולא כתיב כאן משנה תורה אלא שתכלית הכתיבה הוא בשביל משנה תורה:
מלפני הכהנים הלוים. דכל ישראל אע״ג שמצווים לכתוב ס״ת כדאי׳ בסנהדרין פ״ב מ״מ היו רשאים לכתוב כתב ליבונאה כדאיתא שם שהיה כך עד שבא עזרא הסופר. אבל המלך הי׳ מצוה לכתוב אשורית כס״ת שכתב משה רבינו ונתנה לכהנים הלוים כמש״כ בפ׳ וילך. ונראה עוד בכונת מלפני הכהנים הלוים. שהוא מש״כ הרמב״ם הל׳ ס״ת פ״ז ה״ב. ומגיהין אותו מספר העזרה עפ״י ב״ד הגדול. והוא ירו׳ סנהדרין פ״ב ותוספתא שם פ״ד. ונראה דבזה נכלל שיהיו הכותבים והעוסקים בזה גדולי ישראל ותהי׳ בזה קדושה יתירה. למען תהי׳ קריאת המלך בה מועיל לכל הכתוב הלאה במקרא הסמוך וזהו משמעות על ספר מלפני הכהנים. דספר משמע קלף דוקא והמצוה שיהא העיבוד בקדושה יתירה. וכמעשה דר״ח בפ׳ הפועלים דהוי עביד מילי יתירא לקדושת החומשים כדי שיפעלו ביותר בלב התינוקות. ועי׳ בס׳ שמות י״ט ב׳ כ״ח ג׳. וכן המצוה במלך:
וקרא בו כל ימי חייו. כמשמעו כל שעה שאפשר כדתנן בפ״ב דסנהדרין. ומש״ה לא דרשו חז״ל בזה המקרא כמו בי״מ דכתיב כל ימי חייך לרבות. דשם אינו אלא זכירה כרגע בכל יום משא״כ כאן כמשמעו כל היום:
ליראה את ה׳ אלהיו. דאע״ג שכל ישראל מצווים ע״ז מ״מ המלך מחויב להשקיע דעתו יותר בזה וכמש״כ לעיל י׳ י״ב שעל ראשי ישראל כתיב ביחוד מה ה׳ אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו׳ ע״ש:
לשמור את כל דברי התורה. זהו תורה שבכתב:
ואת החקים האלה. זהו תורה שבע״פ ומדרשות התורה כדאיתא במס׳ כריתות די״ג את כל החקים אלו המדרשות:
לעשותם. להעמידם על תקונם ע״י אחרים כיד המלך להקים. וכדאיתא בירו׳ סוכה פ״ז שאמר יאשיהו המלך עלי להקים. וזהו עשיה דידהו כמו שביארנו בס׳ ויקרא ט׳ ו׳ ובכ״מ ולהלן ל״ב מ״ו:
לבלתי רום לבבו. עוד תפעול קריאת התורה תמיד לשמרהו מרום לב:
ולבלתי סור מן המצוה. כפרש״י מצות הנביא בזמנו. וזה שייך להרמת הלב. דבאמת מלך גדול מנביא כדתנן שלהי מס׳ הוריות. אבל מ״מ יש לו לדעת בלב דגדול מעלת הנביא בדבר ה׳ ממנו:
למעןיאריך ימים וגו׳. עוד תהי׳ קרה״ת תועיל שבשביל זה יאריך ימים וגו׳:
